בשביל לרדת 80 קילו ולשמור על זה מעל 10 שנים – קיצור קיבה לבדו לא מספיק
כשנה לפני שקפצתי את קפיצת הראש שלי מתוך נישואיי האומללים והתחלתי לטפל בעצמי באמת, עדיין חשבתי לתומי שאם רק ארזה ייפתרו כל הבעיות שלי מעצמן.
מכיוון שהמשקל שלי אז עמד על המספר הלא ייאמן של 140 קילו, ומכיוון שהייתי כבר למודת קרבות בתחום הדיאטות למיניהן, החלטתי לבדוק את האופצייה של ניתוח קיצור קיבה.
מאז ומעולם נהגתי לדבר אל עצמי:
דיאטה את הרי לא מסוגלת לעשות. כבר שנים שאת מנסה, לפעמים מצליחה, תמיד עולה בחזרה, זה חסר תוחלת. יש לך כל כך הרבה לרדת שכל עוד זה תלוי בך ובכוח הרצון שלך אין לך סיכוי. כי אין לך כוח רצון וזהו. תעשי כבר ניתוח. זה לא יהיה בידיים שלך. את רק צריכה להתעורר מההרדמה ואז…
אז קבעתי תור למנתח בריאטרי (בריאטרי, לא גריאטרי. ניתוחים בריאטריים הם ניתוחים לטיפול בהשמנת יתר חולנית). למעשה, קבעתי תור לאחד המנתחים הידועים ביותר בארץ. הידוע קבע נחרצות שבמצב שלי שום דבר לא יעזור חוץ ממעקף קיבה, הניתוח הקיצוני ביותר שקיים וכי יפה שעה אחת קודם. נדמה לי שאם זה היה תלוי בו הוא היה חותך אותי ומקצר אותי מיד, על השולחן במשרד…
הוא הסביר לי בפרוטרוט מה אסור יהיה לי לאכול בהמשך חיי לאחר הניתוח. רשימה ארוכה ארוכה של פריטי מזון, שאחד ייתקע לי והשני לא יעבור לי, השלישי יחנוק אותי והרביעי יריץ אותי למיון וכן הלאה וכן הלאה, חרמות ואיסורים. סחבתי את גופתי הכבדה והכמעט מבותרת ממשרדו והתיישבתי על ספסל בחוץ.
כל הזמן מדברת אל עצמי:
אלוהים אדירים, הוא אשכרה מצפה ממני לעשות דיאטה אחרי הניתוח. מה, הוא דפוק? הוא לא מבין שאני לא מסוגלת לעשות דיאטה? ואם אני לא אעמוד בזה? אז אני אמות? אימא'לה. ואם בכלל אני צריכה דיאטה אז מה שווה כל הניתוח הזה?
וחוץ מזה, אני עכשיו בת 44. ייקח לי משהו כמו שלוש שנים לרדת את כל המשקל הזה? ייקח לי עוד בערך שלוש שנים לתקן את הנזקים, מתיחות עור, דברים כאלה? אז מה, אני אהיה כוסית על בגיל 50? מה זה שווה?…
והלכתי הביתה. בעצם, ברחתי על נפשי.
רק שנתיים מאוחר יותר, אחרי שכבר עשיתי את הצעד הכי משמעותי לשינוי, אחרי שהתחלתי לטפל בעצמי, רגשית בעיקר, הלכתי ממקום אחר לגמרי, למנתח אחר לגמרי, עם גישה אחרת לגמרי, לעשות ניתוח אחר לגמרי…
עשיתי טבעת, הניתוח הקל וההפיך ביותר שקיים, בידיעה ברורה שאני לא מתכוונת ואין לי צורך לעשות יותר שום דיאטה בחיים שלי, פשוט מכיוון שהמנתח החכם שלי הציג בפניי לראשונה את הרעיון שהכל מותר ושפשוט אנסה מה טוב לי ומה לא טוב לי לאכול, כי ממילא ההגבלה הכמותית כבר קיימת בילד אין. לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אצלי, עצם הידיעה שאני בדיאטה מכניסה אותי אוטומטית למצב של מצוקה רגשית, מסכנות וחוסר אמון ביכולת שלי להצליח לאורך זמן. לא רוצה את זה. ובכלל, דיאטה זה נורא משמין. מניסיון.
החלטתי לגשת אל ההליך הזה באמונה שזה יצליח. אז כבר הבנתי שהאכילה שלי היא רגשית, אז במקום לחפש באוכל את הפיצוי, הניחומים, הפרס והעונש, חיפשתי ומצאתי את כל אלה במקומות אחרים ובדברים אחרים.
הגדרתי מראש שמכיוון שממילא אני מסוגלת לאכול מעט מאוד אז עדיף שאוכל רק מה שאני הכי אוהבת, ואין אסור ומותר, ואין משמין ומרזה ואין שום דבר שמזכיר דיאטה באיזושהי צורה. אין. נגמר. הסייג היחיד היה, ועדיין, הוא שילוב כל אבות המזון כדי שהגוף יקבל מהכל ומכיוון שאני רוצה להיות בריאה.
והחלטתי שלא משנה מה יהיה, אני אשמח בכל מצב.
אשמח בכל מצב. בכלללל מצבבב!
המשמעות הייתה שאת הגבולות ששמה לי הטבעת קיבלתי בשמחה, בהסכמה ובשיתוף פעולה מלא עם עצמי ועם החברה החדשה שלי שבתוך גופי.
עבדתי מאוד קשה על שינוי בהרגלי החשיבה הדיאטטיים הישנים שלי. למשל, גיליתי (וזה היה חתיכת גילוי מדהים) שלאסור על עצמי הרבה יותר קל לי מאשר להתיר לעצמי. רגשות האשמה, ייסורי המצפון, אלה שכל חיי הבוגרים שיחקתי איתם בתופסת ותמיד ניצחו אותי, התברר לי שהם הטייס האוטומטי שלי.
סוכר בקפה? אויויויוי. חמאה? גיוועלד. שוקולד? שחיתות. עוגת מוס????? את השתגעת???
שם המשחק הפך להיות: גילוי – זיהוי – שינוי.
כן. חמאה. למה? ככה. כי הכל מותר לי. זה לקח זמן, אבל הטייס האוטומטי התחלף לבסוף.
מלכתחילה בחרתי שלא להישקל יותר מפעם בשבועיים. כשהמשקל הראה ירידה משמעותית שמחתי בה וכשהראה עמידה במקום או אפילו עלייה קלה שמחתי בידיעה שבשקילה הבאה הירידה תהיה גדולה במיוחד.
עם הזמן פחות ופחות התעסקתי בירידה עצמה וחזרתי לקדם נושאים אחרים. כלומר, לא הרשיתי לניתוח או למשקל לנהל את חיי. זה פשוט היה שם.
יום אחד, לאחר ירידה של 55 קילו, העזתי והסתכלתי על עצמי במראה, בעירום. כלומר, הסתכלתי ממש, לא הצצתי. וזה נראה זוועה. אנשים כמוני, שמגיעים ממשקל כל כך גבוה, יש להם פנטזיה להיות יפים לאחר הירידה. אבל אני נראיתי נורא. כל העור העודף הזה וסימני המתיחה שהתכווצו. לא יכולתי לעמוד בזה. בכיתי כל כך.
שוב מדברת אל עצמי:
מה עשיתי? מה עשיתי? מה חשבתי לעצמי? אני לא רוצה להיות ככה, זה כל כך מכוער. לעולם אני לא אהיה יפה. מי ירצה אותי? כבר עדיף להיות נורא שמנה ולא נוזלית ככה, כמו עכשיו…
לקח לי זמן לעכל את המידע, להזכיר לעצמי שאני היא זו שבוחרת איך ממשיכים מכאן ומה אעשה עם זה ובחרתי להמשיך הלאה לניתוח נוסף של תיקון עור הבטן. תרמתי 4 קילו עור למחקר חשוב שמטרתו לגדל עור עבור נפגעי כוויות ושוב הרגשתי שעשיתי משהו טוב, גם לעצמי וגם לעולם.
בדיעבד, מי חשב שאמשיך לרדת עוד כל כך הרבה? לו יכולתי לדמיין שאמשיך לרדת עוד 25 קילו לאחר מכן, כנראה שהייתי ניגשת לתיקון העור בשלב מאוחר יותר. אבל לא יכולתי לדמיין את זה.
אולי זה יישמע מוזר, אבל היה גם שלב שבו פתאום לא זיהיתי את עצמי. חלק כל כך אינטגרלי ממני נעלם והרגשתי כאילו אני לא יודעת מי אני. זו הייתה חוויה רגשית שלא חשבתי שתגיע ולא הייתי ערוכה אליה. עד היום כשאני מספרת שהתאבלתי על הקילוגרמים שנשרו אנשים נוטים להסתכל עליי כמו על משוגעת.
כיום, אחרי ירידה של 80 קילו, עם גוף יעיל ומתפקד, בלי סוכרת, לחץ דם גבוה, טריגליצרידים, כולסטרול, דום נשימה בשינה וכל אלה, עם בדיקות חצי שנתיות שמראות ערכים של ילדה בת 16, עם שמחת חיים ובכלל, עם חיים נבחרים, עם הסכם שלום עם האוכל, עם הגוף שלי ועם העולם אני יודעת לומר באופן מאוד ברור שהשינוי החיצוני שלי הוא השינוי הכי קטן שחל בי.
תובנה: גילוי – זיהוי – שינוי.
כלי עבודה: מותר לי. מגיע לי. אני בסדר. לשמוח בכל מצב.
מילה: כן, אבל (But) –
וווו, אכלתי הרבה היום. כן, אבל מה שכיום נחשב בעינייך הרבה הוא בעצם נורא מעט ואת צריכה לאכול, זה בריא לך.
אוי ואבוי, אני לא מצליחה להכניס כלום היום, זה לא טוב – כן, אבל הירידה של היום תהיה טובה…
החדשות הרעות – ניתוח קיצור קיבה הוא לא קסם, לא עומד בפני עצמו ולא עובד לבד.
החדשות הטובות – אפשר ללמוד לעשות כל שינוי ששואפים אליו. בחיי שאפשר.