"אוקיי", אמרתי לה, "אני פותחת את הדלת ומציצה."
"מה את רואה שם?" שאלה.
"חדר גדול וריק שבקצהו הרחוק דלת נוספת", עניתי.
"מה את הולכת לעשות?" שאלה עוד.
"לא יודעת. רגע. יש משהו מפחיד מאחורי הדלת הרחוקה".
שתיקה השתררה בקליניקה. היא השאירה את ההחלטה בידיי אם להמשיך, להפסיק, לסגת. הסקרנות שלי הייתה גדולה אבל גם החשש. לא ממש פחד, כי אחרי הכל ידעתי שאני נמצאת במקום בטוח, משוטטת בחדרים דמיוניים אבל ישובה בנוחות בכורסה יציבה, בחדר נעים והאישה שנמצאת אתי מחבבת אותי. או לפחות יש לה אינטרס שאצא משם שלמה…
זה היה תרגיל בדמיון מודרך ואני נכנסתי אליו בלב חפץ ובהחלטה מראש להתמסר.
שמעתי את עצמי פוסעת בחדר הריק, הקירות מהדהדים את צעדיי ואני מתקרבת, רוצה ולא רוצה, אל הדלת הרחוקה. הושטתי את היד לפתוח את הדלת, שואלת את עצמי אם הידית תיענה לי, אם לפתוח לרווחה או רק לכדי סדק צר, אם להכין את עצמי למנוסה.
הייתה לי הרגשה שאמצא שם הרבה יותר מעוד חדר ריק, לא היה לי מושג מה זה יהיה ובאותו הרגע החלטתי שאם כבר אז כבר. כי אולי לא תהיה לי הזדמנות נוספת לגלות. והחלטתי שהגילוי חיוני לי, להמשך דרכי, לחיי. למה? ככה.
פתחתי את הדלת עד החצי והשארתי את היד על הידית. מה שראיתי שם היה לא פחות ממדהים.
זה היה עוד חדר, לא גדול, ובתוכו כביש.
כן, כביש, אפור, רגיל, עם פס הפרדה לא רציף במרכזו. מותר לעקוף, חשבתי. כביש של רחוב. זה לא שהיה שם רחוב, רק הכביש ומדרכה בצדו, מסומנת אדום לבן. אסור לחנות… מחשבות של נהגת.
על קירות החדר הרחובי הזה היו תלויות תמונות. תודו שהדמיון שלי מופרע… ועל המדרכה, עם הרגליים על הכביש ישבה דמות. דמות אנושית, דמות מוזרה, לבושה כמה וכמה שכבות, מכוסה בגלימה שחורה מכף רגל ועד ראש, הברדס מכסה את פניה כך שיכולתי לראות שיש סנטר ושיניים, אבל לא הצלחתי להבחין אם הדמות היא גבר או אישה.
הדמות הייתה מפחידה למדיי, משהו בסגנון הסוהרסנים מסיפורי הארי פוטר, אבל משהו בתחושת הבטן שלי אמר לי שאין לה כוונות להרע לי.
לא יכולתי להתעלם מהמחשבה שגם אני אוהבת לשבת ככה, נמוך, על המדרכה עם הרגליים על הכביש ולהניח את הסנטר על הברכיים…
נשארתי קרובה לדלת שדרכה נכנסתי, הסתכלתי בדמות עוד ועוד ובכל זאת לא הצלחתי לאפיין אותה. טוב? רע? מה המשמעות שלה? למה היא יושבת כאן? מה זה המקום הזה? מה זה אמור להגיד לי, אם בכלל.
סיפרתי בקול רם למדריכה מה אני רואה ומה אני מרגישה ואת כל השאלות שמתרוצצות לי בראש.
"אולי תשאלי אותה?" הציעה.
"מי את/אתה?" שאלתי את הדמות.
הדמות צחקה. צחוק מר היה לה. צחוק ציני. צחוק מיואש. קצת מרושע, רק קצת, אבל עדיין, בתחושה שלי, לא היה לה רצון להזיק לי.
"אני את!" אמרה.
וזהו. הבנתי.
הסיפור הזה, כל מילה בו אמת.
יותר מעשר שנים חלפו מאז. כבר מזמן הורדתי את הברדס מהראש, השלתי את הגלימות, גיליתי את הסודות, שיתפתי במצוקות, אין לי יותר סוהרסנים בחדרים או ברחובות הכמוסים, אין לי יותר חדרים ורחובות כמוסים. הכל פתוח, הכל מואר באור השמש, הכל אמת.
ברור לי לגמרי שנדרשתי לאומץ לב כדי להתחיל את המסע אז, כשכל ידית של דלת הפחידה אותי כל כך וחוסר הוודאות ניצח את האמונה בעצמי על כל שעל.
לפיכך, ברור לי גם שכל אדם אחר שרוצה שינוי מהותי בחייו נדרש לאומץ לב לא פחות מזה שלי.
לא בכדי, על כרטיס הביקור שלי כתוב: מאמנת אישית לאנשים עם אומץ.
הייתי רוצה לפגוש הרבה יותר אנשים עם אומץ.
