לא, באמת, אני שואלת ברצינות. אם הייתי יכולה לפתוח לכם חלון הצצה אל העתיד שלכם, ככה שתוכלו לראות בדיוק מה יהיה איתכם, לאן תגיעו, עם מי, מה יעבור עליכם ואיך בדיוק כל זה יקרה הייתם לוקחים את ההצעה שלי? הייתם רוצים לדעת הכל מראש?
מה, לא??? למה לא?
אבל, אבל, אבל, לפני רגע אמרתם שמפחיד אתכם לעשות צעד שאין לכם מושג לאן הוא יוביל… לא ככה?
את השאלה הזו, היפותטית ככל שתהיה כי אין לי באמת את כוחות העל שיאפשרו הצצה… אני מפנה אל מתאמנים שלי מדי פעם, כאשר הנושא שעל הפרק הוא חוסר ודאות.
מפחידדדד, חוסר ודאות. כולנו כנראה מאחלים לעצמנו לפעמים להיות כבר זקנים באיזה חודש חודשיים, רק כדי לדעת מה נמצא שם.
החדשות האולי לא ממש נעימות הן שחוסר ודאות מלווה אותנו כל החיים. יום יום, שעה שעה, בתחומים שאנחנו אפילו לא נותנים את דעתנו עליהם. כמו חיים ומוות, למשל. מותו של אדם אהוב תמיד תופס אותנו לא מוכנים, גם במקרים שזה היה צפוי מראש.
ובתחומים שכן נמצאים בסדר העדיפויות שלנו ובתודעה שלנו חוסר הוודאות מתנהג לפעמים קצת כמו יד קרה שלוחצת על הלב. פחד, קוראים לזה.
החדשות הטובות הן שאפשר להתיידד עם חוסר ודאות.
החלק הטכני של הידידות החדשה הזו היא לקבל את העובדה שמכיוון שלעולם לא נדע הכל מראש, אנחנו יכולים לעשות הכי טוב שאפשר על מנת לסמלץ (מלשון סימולציה) את כל המכשולים הצפויים לנו בדרך, או לפחות את רובם ולהכין לעצמנו פלן בי – אותה תוכנית חלופית למקרה שמה שתכננו במקור לא יעבוד עבורנו בדיוק כמו שרצינו.
החלק הרגשי, והחשוב יותר, של הידידות החדשה הזו היא להסכים לא לדעת. להסכים שלא הכל תלוי בנו, שלא כל דבר אנחנו מוכרחים להבין ושיש, כמו שקוראים לזה בחברות הביטוח… כוח עליון.
הקבלה הזו, שלא הכל בידיים שלנו עושה שקט. לא שקט של ודאות, שקט של אופטימיות זהירה. גורמת לנו לעשות את מה שכן בידיים שלנו בצורה טובה יותר, פשוט כי הידיים שלנו רועדות פחות…
וכשאנחנו עומדים בפני שינוי משמעותי בחיים – זה כבר אקוטי.
אז אתם מבינים שעוד לא נולד המתאמן שלי שאמר כן לחלון ההצצה ההוא. נכון?
תשובותיהם לשאלה נעות בין "איזה שעמום זה יהיה…" לבין "אני כבר לא יודע מה מפחיד אותי יותר. לדעת או לא לדעת…"