משקל האושר: כך רזיתי ברגע שהפסקתי עם הדיאטות

שנים של ניצחונות קטנים והפסדים גדולים לאוכל, של דיאטות שונות ומאבק בלתי פוסק מול כל פיתוי טעים הובילו את סיגל בר למסקנה אחת: לאושר אין משקל. איך הצליחה לרזות ברגע שהפסיקה עם הדיאטות? טור אישי

מאת: סיגל בר

11/09/2016

 

אישה שמרוצה מהגוף שלה, אישה שלא מרוצה מהגוף שלה וסינדרלה יצאו לתחרות ריצה. מי ניצחה?

כמובן שהאישה שלא מרוצה מהגוף שלה. למה? בגלל שאישה שמרוצה מהגוף שלה וסינדרלה יש רק באגדות…

"לו רק היו לי רגליים ארוכות יותר.."

אחחח, לו רק היו לי רגליים ארוכות יותר, אף קטן יותר, ציצים גדולים יותר, אבא עשיר יותר (תודו שלא התכוננתם לזה…) מה הקשר? בטח שיש קשר: עם כסף אפשר לשנות כמעט את כל אלה. כמעט. אבל הגדול, המוכר והכבד מכולם הוא המשפט "אם ארזה כל הבעיות שלי ייפתרו."

ככה גם אני חשבתי פעם: אם רק ארד במשקל אז אוכל למצוא בן זוג, להתגרש, להתפטר, לפתוח עסק, לעשות ילד, לרכב על אופניים, ללכת לים (מחק את המיותר).

כמתבקש ממחשבה כזו, המציאות שלי הייתה מלחמה בלתי פוסקת. מלחמה בפיתויים, מלחמת בסדר – לא בסדר, מותר – אסור, משמין – מרזה. המשמעות העיקרית של חשיבה זו היא שאני תמיד אצא בהפסד. או שהפסדתי איזשהו מאכל טעים או שהפסדתי במלחמה על המשקל.

מלבד זאת, לא משנה כמה "בסדר" הייתי ולאורך כמה זמן, ברגע שהייתי סוטה אל ה"לא בסדר" – כל ההישג הקודם היה נמחק. ואני לא מתכוונת להישג שכתוב בחלונית ההיא של המשקל, זו עם המספרים, ושתקום מי שלא מכירה מקרוב את מכשיר העינויים הזה. אני מתכוונת להישג שכתוב על חלונית המצפון אצלי בנשמה. זה מה שנמחק.

והופ, סטירה עצמית עם הצד המעליב.

החינוך החברתי והתקשורתי מעודד רזון קיצוני

זה כבר עשרות שנים שהחינוך החברתי והתקשורתי דוחף (בעיקר) נשים לרזון קיצוני, לעמידה בסטנדרטים דרקוניים שאפילו מי שנולדה עם מאפיינים גופניים של דוגמנית מלידה לא יכולה לעמוד בהם. עשרות שנים של לחץ סביבתי לא מתון בכלל להתאים את עצמנו לטבלאות בלתי אפשריות, למובילי אופנה חובבי שלדים מהלכים, לשטיפת מוח שמקדשת יופי מסוג אחד בלבד. הסוג הרזה. המאוד רזה.

מכאן הדרך קצרה להפרעות אכילה מסוגים שונים ולמצבי קיצון בשני קצוות הסקאלה –  השמנת יתר חולנית מחד ואנורקסיה מאידך.

על שתי התופעות הקיצוניות הללו כבר נכתבו מילים רבות, אבל אותי כרגע מעניין להתייחס דווקא אל האמצע. פשוט מפני שבכל זאת, רוב הנשים נמצאות איפשהו באמצע, במקום שבו הן "רק" במספר קילוגרמים מעל לטבלה, מהדוגמנית שעל הפוסטר, מהשכנה, מהחברה הכי טובה, ממישהי אחרת (שגם היא, אגב, בטוחה שהיא שוקלת יותר מהרצוי…) ובעצם, במקום הכי בעייתי, בטח ובטח במקרה שהיא לוקחת את זה עמוק למרכז הרגש ומגדלת אי שביעות רצון מגופה ה"לא מושלם".

תכלס? הרבה יותר קשה לחיות עם הידיעה שאת "לא בסדר" מאשר עם משקל גוף רגיל, קרי – לא חריג, בגוף מתפקד ויעיל. האפקט המצטבר של להיות כל הזמן או רוב הזמן "לא בסדר" הוא חיים רצופי רגשות אשמה, בושה, חוסר ביטחון, תסכול, כעס והרבה הרבה צורך בפיצוי על כל הרגשות האלה. מה שמוביל אותנו, נחשו לאן? נכון, אל האוכל…

וכך, כמו יו יו, אנחנו יורדות ועולות, עולות ויורדות, מקלקלות לעצמנו בדרך את המערכת המטאבולית המופלאה שנולדנו איתה והרבה יותר גרוע מזה – את מצב הרוח שלנו.

משקל האושר: כך רזיתי ברגע שהפסקתי עם הדיאטות

אישה שמרוצה מהגוף שלה וסינדרלה יש רק באגדות (בתמונה: סיגל בר)

היום שבו הפסקתי עם הדיאטות

אותי מלחמת הדיאטה הביאה למצב קיצון. שנים של ניצחונות קטנים והפסדים גדולים לאוכל, שנים של דיאטות שונות ומשונות, מאבק בלתי פוסק מול כל פיתוי טעים, יום יום שעה שעה. שנים של סגידה למולך הדיאטה, של תשלום לכל כוהנת חדשה עם פטנט מהפכני, לקבוצות תמיכה, לדיאטניות, לרופאי אליל, לפסיכולוגים, לספקי כדורים ושיקויי פלא, רק כדי למצוא את עצמי מעט אחר כך עולה בחזרה את כל מה שהורדתי, אם בכלל.

המלחמה, כך קראתי לה, הותירה אותי אחרי כל סיבוב כזה מותשת, מחוסרת כוחות התמודדות עם "כל פעם להתחיל מחדש", ענייה יותר ו…שמנה יותר. מנוצחת. שוב. ושוב. ושוב.

כאשר התחלתי לטפל בעצמי באמת, בסיבות, בגורמי ההפרעה הרגשיים שהיו שם הרבה קודם, החלטתי לקחת קביים בדמות ניתוח קיצור קיבה.

לא, זה לא הסיפור כאן. כי אם ניתוח קיצור קיבה היה פותר את הבעיה מעצמו אז כל מנותחי קיצורי הקיבה כבר היו רזים. והם לא. רובם לא.

הסיפור האמתי כאן, וזוהי הסיבה שהטקסט הזה נכתב, קשור להחלטה הגורפת שקיבלתי ביום הניתוח. ההחלטה שמהיום אני לא אהיה יותר בדיאטה אפילו יום אחד בחיי. דיאטה, מהיום, היא מילה גסה, היא מוקצית מחמת מיאוס, ממילא אני כישלון בכל הקשור לדיאטה ולכן אני הולכת לתקוף את הנושא מכיוון אחר לחלוטין.

המחשבה שעמדה מאחורי ההחלטה הייתה שכאשר אני בדיאטה (ולא משנה איזה) אז חלים עליי איסורים, חרמות, הוראות שעה וצווי מניעה, מה שבאופן אוטומטי הופך אותי ל"מסכנה", מכניס אותי לסוג של מצוקה רגשית ועל כן ממילא אגיע בשלב זה או אחר ליום הפיצוי, ומשם הדרך קצרה בחזרה אל ייסורי המצפון, רגשות האשמה וכל החברים הישנים האלה.

ובכן, החלטתי, לא עוד!

מעכשיו, בניגוד לדעתן של הדיאטניות, הפוך מכל מה שאני יודעת זה שנים, אני! לא! עושה! דיאטה!

המטרה: להגיע למצב שבו אוכל לא מחובר אצלי לשום רגש, כלומר, להחזיר אותו להיות רק אוכל. טעים, נעים, משביע, הכל, רק לא טוב או רע, מותר או אסור, חבר או אויב… להחזיר אותו להקשרו.

הדרך: ללמד את עצמי, וזה קשה, הו כמה שזה היה קשה, שהכל מותר לי. ה-כ-ל. אחרי כל כך הרבה שנים שההטמעה של משמין, אסור, אויב עבדה כמו מכונה משומנת היטב נדרשתי לסובב את כיוון הפעולה של המנוע הזה. לשנות הרגל של שנים, תפיסת עולם שלמה, שכנוע פנימי מובנה וקשיח. לא עושים זאת ביום אחד.

ובכן, היום, עשר שנים לאחר ההחלטה ושמונים קילו פחות, רציתי רק לספר לכם שהדרך שלי הצליחה. מאוד.

איך בכל זאת הצלחתי להרזות?

כששואלים אותי איך אני שומרת אני עונה בשיא הכנות – אני לא שומרת. אני לא שומרת! מותר לי לאכול הכל, מותר לי לאכול תמיד, מותר לי באופן גורף. אני לא צורכת מוצרים דיאטטיים, אני שותה את הקפה שלי עם סוכר ואוכלת את הלחם שלי עם חמאה. אני אופה, מבשלת, מטגנת וצולה, הכל על פי העניין ולא חלים עליי שום חוקים שקשורים בסוגי מזון, בשעות אכילה או בכל וריאציה דיאטטית אחרת.

לא התמכרתי לספורט כתחליף לדיאטה. אני פשוט זזה. כי אני יכולה, וכי זה כיף.

הדבר היחיד שאני שומרת עליו בקנאות הוא האושר שלי. איך זה קשור? אז זהו שגיליתי שאנשים מאושרים לא מפתחים הפרעות אכילה. כמה פשוט, וכשהכל מותר לך אז גם האושר מותר לך.

זכרו, האושר לא טמון במספר שעל המשקל, אבל המשקל הרבה פעמים טמון במספר שעל האושר.

סיגל בר – שוברת קירות. מאמנת אישית, מרצה ומנחה סדנאות לניהול פחדים בשיטת "ההיפך".

לקריאת הכתבה ב infomed לחצו כאן

 
השארת תגובה