כשמישהו היה אומר לי באירוע חברתי שהוא חיפש אותי ולא מצא הייתי עונה לו שהוא היה צריך לסרוק לרוחב… כשעלתה שיחה על אנורקסיה אני זוכרת את עצמי, על 140 הקילו שלי, אומרת שאני כנראה אנורקטית, כי עובדה שבכל פעם שאני מסתכלת על עצמי במראה נדמה לי שאני שמנה…
זו הייתה הדרך שלי להבהיר לעולם שאי אפשר ללעוג לי כי אני אנצח אפילו בתחרות הזו. כלומר, אני לעולם אהיה הראשונה ללעוג לעצמי ואני לעולם אעשה את זה טוב יותר מכל אחד אחר.
ציניות, מתוחכמת ככל שתהיה, מצחיקה ככל שתהיה היא סוג של נשק להשמדה עצמית. היא מסמנת את גבולות הגזרה של הייאוש, של אובדן האמונה, של חוסר התוחלת שבציפייה לטוב. המתאמנים שלי יודעים שאם הציניות נכנסת איתם לחדר האימון הם יתבקשו לזרוק אותה דרך החלון. יש בהם כאלה שסיימו את האימון שלהם אצלי כבר לפני שנים ועד היום זוכרים לזהות אותה כשהיא קופצת לבקר אצלם. אני יודעת את זה כי רבים מהם משתפים אותי בהמשך דרכם וזה תמיד משמח אותי.
ציניות, לשיטתי, היא כלי הישרדות שהשתמשתי בו הרבה שנים, בגלגול הישן שלי כשורדת. כן, יש הבדל עצום בין לשרוד לבין לחיות… ואני מודה ומתוודה שביחד עם ההבנה הזו, שלקח לה שנים להבשיל, איבדתי את היכולת ליהנות מתוכניות סאטיריות למיניהן, כי ככל שהן מצחיקות יותר הן עצובות וכואבות יותר. סאטירה היא דרך אמנותית להציף תופעות הראויות לגנאי ולשים אותן ללעג באופן קיצוני ומגוחך. ואני כבר שנים מסרבת להיות הגרוטסקה של עצמי ושל האמיתות הכואבות שלי. פשוט, כי מגיע לי יותר מזה.
אל תתבלבלו, אפשר להיות חד ושנון ומצחיק באופן מאוד אינטליגנטי גם בלי להפנות את החיצים אל עצמנו.