יום הולדת 9

ב- 21 בינואר בכל שנה, כבר 9 שנים ברציפות, אני חוגגת לעצמי יום הולדת.
נכון, מהבחינה הכרונולוגית הרשמית, הייתי אז בת 44 וחצי, אבל ביום הזה, ה-21 בינואר לפני 9 שנים נולדתי שוב. אחרת.

זה היה בוקר שבת, שמש חורפית בחוץ, ובתוך הבית הגדול והמוקפד היטב שררה אפלה. החלונות הענקיים דווקא הכניסו יפה את השמש פנימה, אבל לא עד הלב, לא עד הנשמה. השמש עצרה מלכת במקום שבו התחלתי אני.

היום, ב-21 בינואר, לפני 9 שנים בדיוק, לקחתי תיק קטן ואוטו אחד והלכתי.
הייתי אז במצב קטטוני. בלי כסף משלי, בלי עבודה, בלי בית, בלי משפחה תומכת. ושקלתי בדיוק עוד (!) 80 קילו יותר מהיום. לא, לא 80 בסך הכל, עוד 80. בסך הכל 140 קילו.
לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לנשום. לא יכולתי לישון אבל גם לא יכולתי לקום. לא יכולתי להיות.

אומרים שבמקרים מסוימים אנשים שנמצאים במוות קליני – המוח שלהם עדיין מבין. שלי עבד. בשביל לחשוב לא הייתי צריכה לזוז הרבה. אומרים גם שאנשים שניסו להתאבד, יצר החיים בכל זאת מפעם בתוכם לאחר מעשה ופתאום הם נאבקים על הנשימה. אולי ההשוואה במקומה, כי אני, עד אותו יום, בלי לדעת שאני עושה את זה – עשיתי הכל כדי למות. בשקט בשקט, בלי ללכלך, בלי להפריע את מנוחת השכנים, בלי שאיש, כולל אותי, ידע שהייתה זו התאבדות.

ואז, מתוך הכאוס, מתוך הכלום, כמו עוף החול, בשבריר שנייה של אומץ, או יאוש, או משהו בלתי מוסבר אחר, קמתי מהבור שלי בספת העור היוקרתית ועזבתי. הדבר היחיד שהיה לי שם להישען עליו, רק לרגע, היו החברים שלי. האמונה שלהם בי הייתה שם, כל כך חזקה ומוחשית, כל כך לא סבירה בעיניי אז. אמונה שהלכה אתי לאורך כל הדרך ובנתה לי, לאט ובייסורים, אמונה משל עצמי. כי אמונה זה מידבק. אז נשענתי, במלוא כובד משקלי, הפיזי, המנטלי, הרגשי. חודש וחצי הייתי הומלסית גאה. חצי שנה הייתי עסוקה בענייני גירושין קשים ומתישים. שנתיים לקח לי להגיע לתפקוד מלא מכל הבחינות.

היום, כשאני חוגגת את יום הולדתי הבלתי רשמי, אבל המשמעותי מבין השניים, אני יודעת שזו הייתי אני שם. אני. כי אם לא אני, אפילו האמונה ההיא שלהם הייתה נגמרת יום אחד, יורדת לטמיון.

כיום אני האדם המאושר ביותר בעולם.
כל דבר, קטן כגדול, גורם לי אושר.
קרן שמש בין העננים, כפות רגליים מבוססות בחול של ים, חתול מגרגר בתוך החיבוק שלי, ילד ישן בחדר השני (גם אם הוא כבר מזמן גבר מסוקס ולא גר אתי מזה שנים), בדל חיוך, קפה משובח. אפילו להיות עצובה גורם לי אושר. רק מי שהיה זומבי יוכל להבין כמה אושר יש בעצם העובדה שאפשר להרגיש. אפילו עצב, כן.

והדבר ש"הכי בעולם" גורם לי אושר כיום, הוא להושיט יד ולעזור לאנשים כמוני לעשות את זה בעצמם. לא, לא להתגרש, זה היה רק הקיר הפרטי שלי, אלא לשבור את הקיר שלהם ולמצוא את האושר. 

אז בימים אלה ממש אני חוגגת לעצמי יום הולדת 9 והמתנה הכי מופלאה שאני יכולה לאחל לעצמי היא: שלא ייגמר לי. האושר, האהבה, השלמות, התפקוד, החיים (טוב, נו, בזמן שהוקצב לי), והחברים. החברים. החברים, כי בלי החברים שלי, באותם ימים חשוכים, דבר מכל זה לא היה קורה כפי שקרה. אולי היה קורה, אולי אחרת, אולי קשה יותר. כי אף אחד לא יכול לבד!
חברים שלי יקרים, אלה שכאן ואלה שלא, אני כל כך מודה לכם. כל כך, ואם יש כאן זומבי מזדמן שקורא את דבריי, בבקשה, אני ההוכחה לקיומם של החיים שלאחר המוות
אוהבת אנשים. אוהבת אתכם. אוהבת אותי. אוהבת את החיים. אוהבת.

היום יכול להיות יום ההולדת שלך, איך? לפרטים נוספים.