גירושין

בשבת, ה-21 בינואר 2006, נולדתי.

נכון, מהבחינה הכרונולוגית הרשמית, הייתי אז בת 44 וחצי, אבל ב-21 בינואר 2006 בדיוק, נולדתי מחדש.
זה היה בוקר שבת, שמש חורפית בחוץ, ובתוך הבית הגדול והמוקפד היטב שררה אפלה. החלונות הענקיים דווקא הכניסו יפה את השמש פנימה, אבל לא עד הלב, לא עד הנשמה. השמש עצרה מלכת במקום שבו התחלתי אני.
בשבת, ה-21 בינואר 2006, לקחתי תיק קטן ואוטו אחד והלכתי.

הייתי אז במצב קטטוני.
בלי כסף משלי, בלי עבודה, בלי בית, בלי משפחה תומכת. ושקלתי 140 קילו, שזה 80 קילו יותר מהיום.
לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לנשום. לא יכולתי לישון אבל גם לא יכולתי לקום. לא יכולתי להיות.
אומרים שאנשים שנמצאים במוות קליני, לפעמים המוח שלהם עדיין עובד. שלי עבד. בשביל לחשוב לא הייתי צריכה לזוז הרבה.
יכול להיות ששם, בתוך המוות ההוא, פתאם רציתי לחיות? פתאם הייתה סיבה?
אומרים גם שאנשים שניסו להתאבד, יצר החיים בכל זאת מפעם בתוכם לאחר מעשה ופתאם הם נאבקים על הנשימה.
אולי ההשוואה במקומה, כי אני, עד אותו יום, עשיתי הכל כדי למות. אבל בשקט בשקט, בלי לעשות גלים, למות מבלי ללכלך, מבלי להפריע את מנוחת השכנים, מבלי שאיש ידע שידי הייתה במעל, שהתאבדתי בכלל. ואפילו לא ידעתי שאני מתאבדת.

ואז, מתוך הכאוס, מתוך הכלום, כמו עוף החול, בשבריר שניה של אומץ, או יאוש, קמתי מהבור שלי בספת העור היוקרתית ועזבתי.
בלי תכנון, כי לא היה לי אומץ אפילו לחשוב על זה קודם ברמה הפרקטית. בלי התארגנות מראש, כי כל תכנון פרקטי הבהיל אותי עד מוות וגרם לי לסגת מעצם הרעיון באופן מידי. בלי לדעת מה יהיה מחר. בלי לדעת מה יהיה היום.

מה גרם לי לקום?
זמן קצר קודם לכן חוויתי סוג של חלום בהקיץ שבו ראיתי את ההלוויה שלי. אני מודה שזה גם קצת משעשע, לראות את עצמי מגולגלת על האלונקה עטופה שחורים ולבוא חשבון עם אלה שלא הגיעו ללוות אותי בדרכי האחרונה… וכל ה"אל מלא רחמים" הזה… אבל אני מודה שזה גם מבהיל. מבהיל מכיוון ששם נולדה ההבנה שאני בדרך למקום הזה בצעדי ענק. מבהיל כי בפנטזיה המקורית זה הוא שאמור היה למות לפניי (ואז, כמובן, כל הבעיות שלי ייפתרו, או יה…) מבהיל כי מכאן היה מאוד ברור שאני צריכה לעשות משהו. משהו…

נקודת המפנה מהישיבה חסרת התוחלת על הספה בסלון, קצת לפני חזון ההלוויה, הייתה חשיפת המצב האמיתי שלי, זה שהסתרתי כל כך הרבה שנים, בפני החברים שלי. את כל הסודות שלי חשפתי, וכשהסכר נפרץ כבר אי אפשר לעצור את הזרם. איזה מזל.
להם, משום מה, הייתה אמונה בי. אמונה כל כך חזקה ומוחשית, כל כך לא סבירה בעיניי אז. אמונה שהלכה איתי לאורך כל הדרך ובנתה לי, לאט ובייסורים, אמונה משל עצמי. כי אמונה זה מידבק.