להיות החצי השני של החצי הראשון שלך

היא יושבת מולי וטוענת לעומתי בתוקף:
"אני טיפוס זוגי. אני לא כמוך. אני לא יכולה לחיות לבד…"

מכיוון שהיא לא מתאמנת שלי אלא חברה שלי
אני משאירה את אלוהים בחוץ (לא שיש לי כזה) ונכנסת באימ'אימשלה.

מזתומרת את טיפוס זוגי?
מה זה טיפוס זוגי?
מזתומרת את לא כמוני?
מה את חושבת, שאני לא מעדיפה לחיות בזוגיות מופלאה
בצימר מדוגם על גדות הנחל עם ציוצי ציפורים ומוזיקת מעליות ברקע?

רק שאני לא מוכנה להיות זקוקה לזוגיות עד כדי כך שכל זכר מזדמן
(מ', בנות, מ', לא היה י' באמצע המילה, למרות שזה לא רע בכלל)
יידמה בעיניי לאביר על הסוס הלבן שבא להצילני
מגורלה המר ממוות של הגרושה עם החתולים…

זה מסוכן לך, הפוזיציה הזו, אני אומרת לה.
את אשכרה בסיכון גבוה ליפול אצל הראשון שייכנס לך לפריים…

הוויכוח הזה היה לפני שנים.
כל אחת מאתנו כבר מזמן בזוגיות,
אבל אני פוגשת את האמירות האלה,
שלא לומר את האמונות האלה,
גם אצל מתאמנות שלי.

והמסר שלי בעניין הזה הוא חד וחלק.
תהיי את עצמך האדם שאת הכי אוהבת,
האדם שהכי אוהב אותך,
כי לא משנה מי ייכנס לך לחיים –

רק את נמצאת איתך 24/7.

יותר מזה. אהבה עצמית
(ולא, זו לא מילה גסה)
היא חיונית על מנת להיות אדם שלם.

עכשיו תראי איזה קטע.
אם את שלמה עם עצמך
מי שייכנס לך לחיים –
סביר להניח שגם הוא יהיה אדם שלם.

ואם את חצויה אז "החצי השני" שלך יתאים לך ב-ד-י-ו-ק.
גם הוא יהיה… מממ… לא משהו.
מה שחסר אצלך יהיה אצלו ומה שחסר אצלו… וכן הלאה.

לכאורה תשלימו אחד את השני, אבל רק לכאורה.
בפועל, איך לומר?
לא הייתי רוצה להיות במקומך.
כלומר, שוב. כי הייתי שם.

ועוד איך הייתי שם.
התחתנתי כי הוא הציע,
כי כבר היינו שנתיים חברים,
כי צריך להקים משפחה,
כי בטח חשבתי שאף אחד לא יקח אותי או משהו כזה.

היינו שני אנשים מלאי פחדים,
חוסר ביטחון,
דימוי עצמי נמוך.
רחוקים מלהיות שלמים.

עשרים שנה פחדתי להתגרש.
אבל אחרי הגירושין – ראה זה פלא,
ככל שצמחתי בהוויה שלי,
ככל שהתפתחתי, התעצמתי והשתכללתי
כך בני הזוג הבאים שלי השתפרו.

כלומר, בעצם, בכל שלב בחיי
קיבלתי בדיוק, אבל בדיוק,
את מה שהגיע לי…

על כמה מתערבים שאת מכירה נשים
שהכניסו לחייהן גברים רק כדי שיהיה שם גבר?
לא עדיף כבר לשלם על שירותים "גבריים" מסוגים שונים
(אינסטלציה וחשמלאות, אוקיי?)
באאוטסורסינג ולהרוויח שינה באלכסון?

מה שאני אומרת, שוב,
הוא שכל אחד מקבל בדיוק את מה שמגיע לו.
ואם את שלמה עם עצמך ואת טובה לעצמך
אז מגיע לך הכי טוב.
גם את בן הזוג הכי טוב.

או בקיצור נמרץ, את רוצה מישהו שהוא משהו משהו?
מישהו שהוא משהו משהו מחפש מישהי שהיא משהו משהו.
אז קודם כל תהיי את בעצמך מישהי שהיא משהו משהו.
בשביל עצמך.
לא בשביל למצוא כזה.
הוא כבר יבוא, ההוא. ואם לא יבוא?
אז נשארת עם מישהי שהיא משהו משהו.
לא ככה?

זוגיות טובה היא פרס.
פרס שאותו חולקים שני אנשים על הכישרון שלהם להיות חברים טובים,
על ההשקעה שלהם בתקשורת, בהבנה, בסליחה ובהכלה,
על המזל שהיה להם להיפגש, להימשך האחד אל השני
ועל המאמצים שלהם לשמר את כל זה,
על האינטליגנציה הרגשית שלהם
שמאפשרת להם לשחרר האחד את השני למרחב מחיה משלו,
על כל מיני דברים.

אבל בעיקר היא פרס על התנהגות טובה
של כל אחד מהפרטים בזוגיות הזו אל עצמו.

אין טעם "להתאבד" על מציאת זוגיות, אמרתי לה אז.
אין טעם, כי הזוגיות הכי חשובה לנו היא זו שיש לנו עם עצמנו.
משם, רק משם, נבנה אצלנו המקום הזה,
הנקי והמשוחרר להכיל עוד מישהו לידנו.
בשלמות.
מתוך רצון ולא מתוך צורך.

ביום בו את רק תרצי זוגיות,
אבל לא תצטרכי זוגיות
הסיכויים שלך למצוא אותה יהיו כל כך הרבה יותר גבוהים.

אז אמרתי.

סיגל בר – שוברת קירות

054-6678044