השקר היה אחד מכלי ההשרדות הראשונים שפיתחתי לעצמי.
הייתי ילדה, נערה ובחורה צעירה ללא הגנות, ללא סנגור מבית או מחוץ ולא ידעתי אחרת.
וכמו בכל תחום שבו נגעתי, גם את זה העליתי לדרגת אמנות.
זו הייתה הדרך שלי להגן על עצמי שלא לחטוף…
הדרך הקלה? לא, לא בהכרח, כי הקושי פשוט עובר למקום אחר.
מאוד קשה לחיות כשקרן. כל האנרגיות והמשאבים מופנים אל הדריכות. שלא יגלו. שלא אתפס בשקר. להיות תמיד שני צעדים קדימה במחשבה ובתכנון. לזכור. אוי כמה שצריך לזכור.
כבר אמרו לפניי: אם אתה דובר אמת לא יהיה לך צורך לזכור מה אמרת…
קושי נוסף הוא הבושה. כן, המון בושה. מסתבר שלעולם לא אהיה פוליטיקאית כי אני יודעת על עצמי שאני נורא מתביישת לשקר.
בנקודת הזמן שבה החלפתי את חיי ההחלטה הראשונה שקיבלתי הייתה להחזיר לעצמי את האמת.
לא לשקר יותר. לעולם. ויהיה המחיר אשר יהיה.
ראיתי בזה את שיאה של הנאמנות החדשה לעצמי, לערכים הבסיסיים שלי, לבריאות הנפש שלי.
וכמו תמיד, כאשר אנחנו נמצאים במצב קיצון ושואפים להגיע אל האמצע הרגוע, פועלת עלינו פעולת המטוטלת.
דמיינו לעצמכם מטוטלת. היא תעבור מקצה לקצה, תיישר קצת פנימה ותמשיך להיטלטל בין הצדדים ורק בסוף תגיע לנקודת האמצע.
כך קרה שבשנים הראשונות למעבר משקרנית לאותנטית הפכתי לרגע לאומרת אמת כפייתית.
רק אמת. כל האמת. אמת ויהי מה. אמת ללא רחמים. אמת עד זוב דם.
המטוטלת של חיי הגיעה אל נקודת האמצע ההגיונית והסבירה כבר מזמן, אבל מהתהליך הרווחתי שני בונוסים מופלאים.
האחד – אני לא משקרת לעצמי לעולם.
השני – אני מריחה שקרים מקילומטר.
בבחינת מה שאתה מנסה לעשות עכשיו אני עשיתי הרבה לפניך והרבה יותר טוב ממך.
עכשיו צאו וחשבו – הייתם מוכנים להסיר את ההגנות שלכם תמורת הרעיון להשתנות? להשתפר?
בשביל זה, חבריי היקרים, צריך אומץ.
ואם נטעתי אצלכם רעיון חדש כאן היום הרי שיצאתי חובתי לקיום מצוות נטיעות ט"ו בשבט.
