עשרים שנה! עשרים שנה חשבתי להתגרש. עשרים שנה, ריבונו של פתח תקווה, וזה לא גרם לי לעשות את הצעד.

בסוף עשיתי את זה, אבל לא מתוך מחשבה. רק מתוך בהלה עצומה מעצם הגילוי שאני עלולה למצוא את עצמי בעוד עשרים שנה עדיין יושבת וחושבת על זה…

לפעמים, כדי לעשות צעד משמעותי, שינוי, מהלך מפחיד, צעד שכולו חוסר ודאות או כל דבר דומה לזה מה שבאמת צריך לעשות זה לכבות את המוח.

לנתק את החשמל. להסכים להיות לא מוכנים עד הסוף, לא יודעים הכל, עלולים לטעות. 

היתרון היחיד בלא לעשות הוא שלעולם לא תוכלו לטעות. אבל מה הכיף בזה?

יאללה, על החיים ועל המוות.

על דבר אחד אני דווקא כן מבקשת שתחשבו רגע. על האנשים המבוזבזים. על כל הרעיונות הגדולים, הצעדים המשמעותיים ומשני החיים וההמצאות הפנומנליות שנקברו במגירות ביחד עם בעליהם… על כל מה שלא התממש מעולם רק בגלל שהוגי הרעיון לא הגיעו לכלל מעשה כי הם חשבו שהם מוכרחים רק עוד קצת… לחשוב על זה.

לא, חשיבה לא מייצרת עשייה. עשייה מייצרת עשייה ומייצרת את החשיבה הבאה שגם אחריה יהיה צורך לנתק את החשמל ולקום לעשות.