אתם בדיוק מהסוג הזה של האנשים שיודעים לשמר את החיוך הפנימי שלכם, שתמיד מחייכים אל העולם (על אמת), שקמים בבוקר וזוכרים להדליק את האש מתחת לדוד במפעל הייצור הפרטי שלכם, זה שמייצר לכם שמחת חיים על בסיס קבוע בכל יום בשנה, כולל שבתות וחגים.
נכון?
כ-ו-ל-ם באים אליכם שתרימו להם את "המצברוח", שתגידו להם מילה טובה (כי תמיד יש לכם אחת או שתיים כאלה בארסנל) ומעולם לא חשבתם שגם אתם זקוקים למישהו כזה שיש לו יותר טוב משלכם.
נכון?
ומכיוון שמיצבתם את עצמכם בתור האופטימיסטים הבלתי נלאים האלה אז אסור לכם, אסור לכם בתכלית האיסור, פשוט אסור לכם ליפול. כי אם בארזים נפלה שלהבת וגו'…
נכון?
גועל נפש. צריך להוציא אתכם אל מחוץ לחוק, בחיי. תאמינו לי כשאני אומרת לכם את זה כי גם אני מהזן הזה.
אולי כי את מכסת המלנכוליה שלי לכל החיים גמרתי למלא עד גיל 45. מהנקודה הזו אני בלתי עציבה בעליל. נשבעת. איכסה עליי, אבל בחיי שאני מצליחה לראות את הטוב, את המצחיק ואת העובר בכל דבר.
עד שלא.
ועכשיו לא.
ואתם יודעים מה טוב בזה? שגם זה תיכף יעבור.
נכון?