לפני חודש השתתפתי בכנס של בעלי עסקים.
הכנס, שהיה סוג של סדנת למידה אקטיבית
היה מעניין ומועיל,
אבל לא על זה התכוונתי לספר לך היום.
כחלק מאחד התרגולים,
ניתנה לכל אחד מהמשתתפים
ההזדמנות להציג את עצמו,
את העסק שלו ואת מרכולתו.
לא הכינותי טקסט מראש
אבל הצליחה לי, החצי דקה,
והראיה היא כמות האנשים
שניגשו אליי מאוחר יותר וביקשו עוד פרטים.
אתמול, במהלך פגישה עסקית שקיימתי
בטרקלין העסקים של מלון השרון בהרצליה,
נכנס למקום אחד מבאי הכנס ההוא.
לא זכרתי בדיוק במה הוא עוסק,
האיש שנכנס לטרקלין,
אבל שנינו זכרנו האחד את הפרצוף של השני.
ראיתי אותו מקמט את מצחו בריכוז,
להיזכר מי אני בדיוק ולאיזו מגירה לשייך אותי.
גם המוח שלי, במקביל, ניסה לתייג אותו.
מוכר לך, נכון?
ואז זה הגיע.
"אהההה…", הוא אמר לי,
"אני זוכר אותך. את זאת שישבה ליד הטייס."
סססאמאקקק. הייתי כל כך בטוחה שהרשמתי אותם…