עשרים שנה ידעתי שאני צריכה להתגרש אבל לא היה לי את האומץ למשוך בכבל ולעצור את הרכבת שפניה לתהום. בגיל 45 מצאתי את עצמי עדיין בתוך הנישואין האלה, שוקלת כבר 140 קילוגרם, עם סוכרת דוהרת, כולל הדקירות היומיות באצבע, עם כולסטרול, טריגליצרידים, דום שינה, לחץ דם גבוה וצניחת שלפוחית. ובכל זאת, כל אלו לא מנעו ממני לסיים שתי קופסאות סיגריות ביום, להעמיס את הארון בתרופות ואת המקרר בהמון אוכל דיאטטי.

העסק שלי, משרד הפרסום שהייתי כל כך גאה בו, כבר די מת, כמוני. הסתובבתי בבית בלי אהבה, בלי סקס, בלי שמחת חיים ובלי יכולת להרגיש כלום. כל התריסים היו מוגפים והייתי כבויה לגמרי. כבר לא ידעתי מי זו האישה הזו שאני רואה במראה. אולי בגלל שלא החזקתי מראות בבית. ישנתי בישיבה על הספה בסלון, כי אם שכבתי אז נחנקתי. למעשה גרתי בבור קבוע בתוך הספה שבסלון. החברים שלי שראו אותי ישנה ככה קראו לי בודהה. לא יכולתי ללכת עשרה צעדים. הייתי נרדמת באמצע שיחה, ובנהיגה נרדמתי יותר מפעם אחת.

מה הפלא שהתחתנתי עם הראשון שהציע לי?

קצת רקע על איך מגיעים למצב כזה? בבקשה. לא היה שום דבר מיוחד או טראומטי בילדות שלי. ילדה רגילה במשפחה נורמטיבית, אוהבת ומתפקדת. הכתובת ממש לא הייתה על הקיר. היה לי זוג הורים אוהבים ומשתדלים, והתגוררתי בשכונה מצוינת עם בתי ספר מעולים. בתיכון הדרכתי בצופים, ובצבא קיבלתי את התפקיד הכי נחשק שהיה בזמנו לבנות. בהמשך הלכתי ללמוד באוניברסיטה, היו לי חברים וחברות ובני זוג ואהבות נעורים

לכאורה הכל טוב, אבל את הדבר הכי חשוב שכחו ללמד אותי. שכחו ללמד אותי שאני מספיק טובה כמו שאני, קרי, לאהוב את עצמי, לכבד את עצמי, להאמין בעצמי, לזהות את הרצונות שלי ואת הצרכים שלי ולעמוד על שלי. אולי הם לא באמת שכחו. פשוט לא היו להם, להורים הנהדרים שלי, כלים מתאימים ללמד את הבת שלהם, עם עודפי הרגישות, להתמודד מול העולם.

המסר המרכזי שהוטמע בי עמוק עמוק היה: תהיי ילדה טובה. תהיי בסדר עם כולם. תרצי את העולם. אל תפריעי את מנוחת השכנים. המסרים היו שם, גלויים וסמויים: עדיף שתעבדי בחברת חשמל למשל – כי זה אומר שיהיו לך פנסיה וקביעות; תתחתני ותקימי משפחה – כי זה מה שכולם עושים, בחורה טובה הרי לא "סתם נותנת". לצד המנטרות ההרסניות האלה, היו כמובן גם ההשוואות הרגילות: למה את לא יכולה להיות כמו ההיא? כמו ההוא? כמו ההם? עם כישרון ציור אי אפשר לקנות במכולת.

הגופה שלי רועדת, כמו ג'לי, כמו לוויתן קטן כזה

גם אם הם לא התכוונו לזה, את המסרים תרגמתי והפנמתי מהר: כישרון זה פארש. פנסיה היא חזות הכל. שמנה זה גועל נפש. רווקה זה גורל מר ממוות. סקס זה מלוכלך. אז אני לא מספיק טובה. לא מספיק חכמה, לא מספיק רזה, לא מספיק כמו כולם וכולם יותר שווים ממני – מי יקח אותי? אז מה הפלא שהתחתנתי עם הראשון שהציע לי נישואין? מיצמצתי. ועברו עשרים שנה.

ואז, יום אחד, אני יושבת בבור שלי, הקבוע, בספה ההיא. חצי ערה חצי ישנה, מה שבטוח מאה אחוז זומבי, ופתאום יש לי ויז'ן, חלום בהקיץ כזה. בחיזיון אני משקיפה מלמעלה על הלוויה שלי, ורואה המון אנשים. אני זוכרת שזה ממש הפתיע אותי, כמות האנשים. אני מסתכלת על הגופה שלי עטופת התכריכים על האלונקה. ומה שהכי מדהים אותי בתוך הסיטואציה ההזויה הזו זה שלא אכפת לי שאני מתה. מה שאכפת לי זה שכשמגלגלים את האלונקה שלי, כל הגוף שלי, בתכריכים, כמו לוויתן קטן כזה.

ובאותו רגע אני פותחת עיניים ואומרת: אין מצב שקוברים אותי ככה. אין מצב.  אותי אף אחד לא יראה ככה. ונזכרתי באיזו ידיעה בעיתון מכמה שנים קודם, על אדם מאוד שמן שהיה צורך לפנות אותו לבית חולים והורידו אותו דרך החלון עם מנוף. רק הבושה מלהיות אייטם כזה בעיתון. רק זה הבהיל אותי באותו רגע. זה היה חתיכת צלצול השכמה.

רק אז הבנתי שאני באמת הולכת למות. באמת באמת. מתאבדת בלי לדעת שאני מתאבדת. בלי ללכלך, בלי להפריע את מנוחת השכנים. בשקט בשקט. כי להתאבד לא עומד בקריטריונים של תהיי ילדה טובה. והייתי צריכה להחליט אם אני חיה או מתה. כלומר, אם אני מסכימה לנזול ככה אל תוך מותי השקט או שאני מתחילה לצרוח ולבעוט ולהילחם על חיי.

משימה ראשונה: זו שאני הכי מפחדת ממנה

היו לי שלושה מוקדים שהייתי צריכה לטפל בהם. הכנסות, הרזיה, גירושין. לא ידעתי באיזה סדר, אבל ידעתי ששניים מהשלושה כבר ניסיתי ולא הצלחתי. אז בפעם הראשונה בחיי הלכתי ישר אל מה שהיה הכי מפחיד. ישר אל לב האימה הפרטית שלי: גירושים. עשרים שנה זה הפחיד אותי. הכי הפחיד אותי. הפחיד אותי עד מוות. אז בשבילי, כאמור, להתגרש התפרש כסכנת חיים. כי מאחורי גירושים יש חוסר הוודאות של היום שאחרי. כי השלכות כלכליות ובעיקר: מי יקח אותי? מה יגידו עלי אם אמשיך את החיים לבד?

קצת אחרי הוויז'ן הזה קמתי בשבת אחת בבוקר, בלי תכנון מוקדם, בלי כסף, בלי תמיכה מהמשפחה, לקחתי תיק אחד ואוטו אחד וזהו. קפצתי לבריכה שלא היה לי מושג אם יש בה מים. מכיוון שלא תכננתי מראש ולא התארגנתי לזה, ומכיוון שבעלי עשה את כל המאמצים לשנות את רוע הגזירה ולהקשות עליי, יצא שבמשך חודשיים הייתי הומלסית. הומלסית גאה. לא, לא ישנתי על הספסל בגינה, אני לא הירואית עד כדי כך. יש לי מספיק חברים שאני יכולה להתנפץ על הספה שלהם. אז עדיין הייתי בודהה והמשכתי לישון בישיבה.

לא בכדי קראתי לעסק החדש שלי "שוברת קירות". הגירושין היו הקיר, החסם הכי גדול ועצום ומפחיד שהייתי צריכה לשבור. לפעמים שואלים אותי למה אני משתמשת בטרמינולוגיה הלוחמנית הזו. התשובה שלי היא: ככה. כי זו מלחמה ואני באתי לנצח. לו הייתי מתחילה לגרד את הקיר הזה מהקצוות עדיין הייתי שם. או מתה. מהקשה אל הקל כי ככה ישארו לי יותר שנות חיים בשביל האושר שמגיע לי.

רק אז, כשהקיר ההוא נפל, כשהשארתי מאחוריי אדמה חרוכה וכבר לא הייתי יותר "ילדה טובה" יכולתי להתחיל לטפל בעצמי. פסיכולוגים, דימיון מודרך, אימון אישי, ניתוח הרמת שלפוחית, ניתוח קיצור קיבה, בהמשך ניתוח להסרת עור עודף מהבטן, ולחיות באמת. ולהרגיש באמת. אני זוכרת את הפעמים הראשונות שבכיתי. וצחקתי באושר על זה שאני בוכה כי ידעתי שאני מרגישה. זו הייתה חוויה מכוננת, לחזור לתחושות. למדתי אופטימיות. חיממתי מחדש את האש מתחת לדודים במפעל ייצור שמחת החיים שלי. למדתי לוותר על האגו שלי. למדתי לחשוף את החולשות שלי. לשתף בפאדיחות. הפכתי, לראשונה בחיי, אותנטית לגמרי. אני מי שאני ואני מספיק שווה כמו שאני.

פחד גבהים – אז יאללה, צניחה חופשית

ואז התחלתי להשלים חסרים. עד היום אני בתחושה שיש לי עדיין חסרים להשלים. כל קיר שזיהיתי אצלי שברתי, בפטיש חמש קילו. היה לי פחד גבהים. אז יאללה, צניחה חופשית, קיר טיפוס, צלילה שהפכה להיות התחביב המרכזי שלי. אם פעם, בגלגול הקודם שלי, אף אחד לא היה מוכן להצליל אותי בגלל הלחץ דם, כמובן, ושלא לדבר על שק המשקולות שהיה צריך כדי שאני אפסיק לצוף, רגלי בטון לא היו מספיקות לי כנראה, אז היום, אחרי שהגשמתי את החלום שלי והוצאתי רישיון צלילה, אני כבר בדרך לדרגת דייב מאסטר.

הייתה לי אימת רופא שיניים. השיננית הייתה מתקשרת אליי לקבוע את התור החצי שנתי ואצלי מיד הייתה החרדה עולה ומטפסת במעלה הגב בגל של חום ועקצוצים. ככה זה עובד (עבד) אצלי. הידיעה הזו שתיכף ייתפס לי הגב הייתה ההתראה הראשונה שאני פוחדת. אה, אני בדיוק ביום הזה לא יכולה, סבתא שלי מתה, לבן דוד שלי יש יום הולדת, בר רפאלי מתחתנת, לא יכולה. תדחי לי. ככה הייתי "מרוויחה" עוד חודש. ועוד אחד ועוד אחד. התור הפך להיות שנתי במקום חצי שנתי. ואז הייתי מתה קצת כל יום עד שהגיע התאריך ולוקחת אתי מישהו שיחזיק לי את הרגל. אי אפשר את היד. המיקום מפריע לרופא.

:

עד שפעם אחת לקחתי אתי חבר יקר שאין לו אלוהים והוא הסביר לי "בעדינות" שאני מטומטמת. תראי איזה סבל את מביאה על עצמך כל הזמן הזה. כולה חצי שעה של אי נוחות, אבל את סובלת חודשים מראש. מטומטמת. אמר. הבנתי. והפסקתי עם ההרגל המטופש הזה.

בכלל, אני טוענת היום שפחד זה הדרך הכי גרועה להשתמש בדימיון. אנחנו פוחדים, כלומר סובלים מראש, ממשהו שאולי בכלל לא יקרה ואולי יקרה לגמרי אחרת מאשר איך שאנחנו מציירים לנו אותו בעיני דמיוננו. פחד קהל. אני חושבת שזה היה הפחד הכי גדול שלי. טוב, בזה אני לא מיוחדת. אז כיום אני מרצה בפני קהלים גדולים ואין לי יותר פחד קהל, רק התרגשות. זה משהו אחר.

למדתי לדרוש את מה שמגיע לי בלי להתבייש. למדתי לא לשמוע "אי אפשר". את כל הדברים האלה אני מלמדת כיום. מקופירייטרית, פרסומאית, עורכת לשונית, הפכתי למאמנת אישית. אימון, על פי תפיסתי, הוא לא מקצוע שאתה בוחר בו. הוא מקצוע שבוחר בך.

אז לאימון כיום אני מביאה גם את הידע התאורטי שרכשתי במהלך השנים האלה, אבל בעיקר את הניסיון האישי שלי בלהפוך את החיים למשהו שראוי לחיות אותו. חיים של אהבה ואושר, בריאות ועשייה, צבירת חוויות ושימוש מושכל בכל קשת הרגשות האנושיים הקיימים בנו. חיים מלאים. כל אחד יכול ומכל מצב. למעשה, אני חיה כיום באופן מעשי על פי המוטו של הטייסת של בן זוגי לחיים: "מה שקשה עושים מיד. מה שאי אפשר ייקח קצת יותר זמן". זה חוקי לגנוב מוטו של טייסת?