אחרי יום האישה נשוב להיות נשים של יום יום. אחרי פסח נחזור לאכול חמץ.
ואחרי פורים?
האם אחרי פורים נסיר את המסכות?
מסכת האושר המאולץ, מסכת "הכל בסדר", מסכת "לא, מה פתאום נעלבתי…" מסכת "לא אכפת לי מה חושבים עליי", מסכת הגיבור ועוד ועוד.
יש להן תפקידים שונים בחיינו, למסכות, תפקידן העיקרי הוא להגן עלינו, או לפחות לתת לנו תחושת הגנה שאנחנו זקוקים לה כל כך במצבים מסוימים.
מאחורי המסכה אנחנו לא מוכרחים לומר את כל מה שאנחנו חושבים, להתנהג בדיוק כפי שהיינו רוצים, אולי לפגוע באחר, אולי להיפגע ולהיאלץ להודות בכך.
לכאורה, הרשימה הזו נשמעת כמו רשימת דברים שמועילים לנו.
האמנם?
- לא מוכרחים לומר את כל מה שאנחנו חושבים – אבל אם נהיה אמיצים ונגיד אז נעביר את ההרגשה שלנו למי שמולנו. כבר הרווחנו.
- לא מוכרחים להתנהג בדיוק כפי שאנחנו רוצים? ולא, אני לא מתכוונת להתנהגויות פוגעניות – העניין הוא שאם ניתן דין וחשבון לעצמנו הרי שכאשר מישהו גורם לנו להתנהג אחרת מאשר מתאים לנו נבין מיד שזה אינו אדם שאנחנו רוצים בקרבתנו.
- לפגוע באחר? האם האחריות עלהפגיעה באחר היא עלינו? האם כדי שמישהו לא ייפגע מאתנו אנחנו מוכנים לפגוע בעצמנו? למשל, על ידי התנהגות שלא רצינו בה? על ידי אי אמירת אמת?
- להיפגע? ובכן??? ואם קרה משהו שפגע בנו? מהי עוצמה גדולה יותר מאשר הידיעה הפנימית שגם אם איפגע אוכל תמיד לקום על הרגליים, לסלוח ולבחור מחדש בשמחה?
שמירה על המסכות שלנו היא סוג של כניעה לפחדים שלנו. זה טבעי. אבל זה גם ניתן לשינוי.
לכל אחד שווה לבדוק עם עצמו מתי הוא שם מסכה, מול מי ובאיזה מצבים ומה מאפשרת לו המסכה הזו. מה הוא רוצה "שלא ייראו לו"? האם היא משרתת אותו לטוב או לפחות טוב? האם מסכה ישנה שהייתה נדרשת פעם עדיין נדרשת היום? האם היא גורמת נזק? האם אני זקוק לה שתגן עליי באופן קבוע או שהבחירה בידי מתי להשתמש ומתי לא?
ושאלת מיליון הדולר – האם הייתי רוצה להסיר את המסכה אי פעם? אולי כבר עכשיו?
פורים נגמר. החדשות הטובות הן שיש עוד אחד בעוד שנה.