גם אתם מתבלבלים בין סליחה להתנצלות?
אז קודם כל עזבו אותי באימשלכם מכל העניין הזה של בקשות סליחה גורפות בפרהסיה, רק כי יום כיפור, רק כי כולם, רק כי אלוהים בדיוק בהאזנה…
בשבילי סליחה היא הרבה יותר מזה ואין לה שום קשר להתנצלות.
ההבדל בין להתנצל / לסלוח למישהו כי הוא התנצל, לבין לסלוח באמת, מבפנים, הוא עצום.
סליחה, זו האמתית, היא חוזקה אדירה, היא יכולת ניקוי רעלים רגשיים, היא פינוי פסולת של כעס, טינה, התחשבנות ואלף רגשות שליליים אחרים.
לא רלוונטי אם יש או אין שם מישהו מולכם שיודע שסלחתם לו, או שבכלל כעסתם עליו. לא רלוונטי אם נשוא הכעס שלכם חי או מת, נמצא בסביבה או לא, יצור אנושי או מצב. פשוט לא רלוונטי.
מספיק שאתם יודעים.
הדוגמה הקיצונית ביותר שתמחיש את הרעיון בקלות היא סליחה למישהו שכבר לא נמצא בסביבה. למשל, כבר לא בין החיים. לפעמים אפילו לסלוח לו על זה שהוא מת. כן, לפעמים אנשים מרגישים נטושים, כועסים ומתוסכלים כאשר מישהו קרוב אליהם מת. …איך הוא עזב אותי בדיוק עכשיו?…
גם אנשים חיים עלולים להשאיר אותנו במצב תסכול מתמשך על פרידה, על פגיעה, על מילים שנאמרו או על מעשים שנעשו וגרמו לנו לחוויה קשה.
בכל המקרים הכעס הזה שלנו לא פוגע בהם בחזרה. הוא לא!!!
במי פוגע הכעס שלנו? העלבון? תחושת הנטישה? בנו. ביג טיים.
אז די! תעצרו לרגע, תבדקו איזה כעסים אתם סוחבים אתכם, במי הייתם רוצים לנקום…
ותדמו אותם לרעלנים שהגוף שלכם מכיל, לסוג של חומצה שפוגעת בכלי הנושא אותה הרבה הרבה יותר מאשר במישהו או במשהו שאליו היא מופנית, ועוד באופן כל כך לא פרודוקטיבי.
והכי הכי, אם וכאשר אתם כועסים על עצמכם…
כמה ניקיון תשיגו כאשר תנקו את הרגשות השליליים האלה מתוככם. כמה הקלה. כמה מקום פנוי לאנרגיה טובה, חיובית, מקדמת. כמה שקט.
משמע, שרק בידינו לשנות את ההרגשה שלנו. ההרגשה שלנו לא תלויה באף אחד אחר. היא הבחירה שלנו יום יום, שעה שעה.
אז אם מתחשק לכם דווקא ביום כיפור, כשכולם מדברים על סליחה, בי מיי גסט. אבל זה לא באמת קשור.
אני מציעה שתעשו סליחה. על אמת.
