עשרים שנה! עשרים שנה חשבתי להתגרש. עשרים שנה, ריבונו של פתח תקווה, וזה לא גרם לי לעשות את הצעד. בסוף עשיתי את זה, אבל

  אתם בדיוק מהסוג הזה של האנשים שיודעים לשמר את החיוך הפנימי שלכם, שתמיד מחייכים אל העולם (על אמת), שקמים בבוקר וזוכרים להדליק את האש

  כשמישהו היה אומר לי באירוע חברתי שהוא חיפש אותי ולא מצא הייתי עונה לו שהוא היה צריך לסרוק לרוחב… כשעלתה שיחה על אנורקסיה אני

  ממה הם עשויים? אלה שקמו מעפר והצליחו "כנגד כל הסיכויים"? אלה שהיקום חילק להם קלפים לא משהו, אבל הם בחרו לשחק בהם הכי טוב?

לא, זו לא המלצה גורפת לעבור על החוק. כן, זו כן המלצה גורפת לקבל החלטות "מסוכנות" במצבים מסוימים. אם ההורים שלך, המורה שלך מהיסודי, אשתך/בעלך/הבוס

לא, באמת, אני שואלת ברצינות. אם הייתי יכולה לפתוח לכם חלון הצצה אל העתיד שלכם, ככה שתוכלו לראות בדיוק מה יהיה איתכם, לאן תגיעו, עם

** אם אין לך חלום איך הוא יתגשם לך פתאום? ** מכירים את אלה שהיו בטוחים שכשהם יהיו גדולים הם יהיו מאלפי אריות באפריקה? יחיו

סליחה, נו אופנס, כן? אבל יש לי שאלה לכל מחזיקי תעודות המנטור למיניהם. אתם יודעים מי היה מנטור? ובכן, למקרה שאת הפרט הזה שכחו ללמד

"אוקיי", אמרתי לה, "אני פותחת את הדלת ומציצה." "מה את רואה שם?" שאלה. "חדר גדול וריק שבקצהו הרחוק דלת נוספת", עניתי. "מה את הולכת לעשות?"

אחרי יום האישה נשוב להיות נשים של יום יום. אחרי פסח נחזור לאכול חמץ. ואחרי פורים? האם אחרי פורים נסיר את המסכות? מסכת האושר המאולץ,

השקר היה אחד מכלי ההשרדות הראשונים שפיתחתי לעצמי. הייתי ילדה, נערה ובחורה צעירה ללא הגנות, ללא סנגור מבית או מחוץ ולא ידעתי אחרת. וכמו בכל

גם אתם מתבלבלים בין סליחה להתנצלות? אז קודם כל עזבו אותי באימשלכם מכל העניין הזה של בקשות סליחה גורפות בפרהסיה, רק כי יום כיפור, רק

שעתיים לפני הפגישה התשיעית, אחת לפני האחרונה בתהליך האימון שלה, היא מתקשרת אליי. "יש לי וידוי", היא אומרת, "השבוע לא התקדמתי בשיט. אז את חושבת

  היה לה חלום. שנים שהיא חלמה את עצמה עומדת בנונשלנטיות על איזה הר אקזוטי בפינה נידחת של העולם, במכנסי דגמ"ח וגופייה, מיקרופון אישי צמוד

"יש לה מזל שהיא לא הבת שלי…" נפלט לי.   המון שנים עברו מאז.   אני הייתי בהיריון עם הגור שחגג לאחרונה 28 ותעודות הורות

אני חושבת שדמיינתי את זה קצת אחרת. חשבתי שיש לי זמן להתכונן נפשית, שאולפן צילומים הוא משהו מאוד מואר, שמצלמות הטלוויזיה נורא קרובות ושמישהו כבר

  פעם שמעתי שמישהי שאומרים עליה "בחורה נחמדה"סימן שאין שום דבר להגיד עליה. בכלל, היחס האמביוולנטי שיש לי למילה "נחמדה" הוא רב שנים. כי אני,

היא יושבת מולי וטוענת לעומתי בתוקף: "אני טיפוס זוגי. אני לא כמוך. אני לא יכולה לחיות לבד…" מכיוון שהיא לא מתאמנת שלי אלא חברה שלי

פעם, לפני שנות דור, כשהייתי זקנה פחות, יפה פחות, מאושרת פחות ובאופן כללי פחות… עברתי בדרך לאן שהוא ליד שלט חוצות ענק עם מידע שתפס

  עם כישרון אי אפשר לקנות במכולת! זה מה שאמרו לי שנים. כלומר, זה יפה מצידך שאת מציירת יפה, אבל… אז מכיוון שלא ידעתי מה

  "אני מוכרחה נעליים חדשות…" "אני חייבת להחליף ת'אוטו…" ככה הייתי אומרת, ככה שכנעתי את עצמי שזה בסדר, ככה באמת חשבתי. אז נכון, אצל רוב

מאז הפריצה לא נגעתי באוטו שלי. לא בא לי עליו. הבלגן שהשאיר הפורץ, שמצא את כל צרורות המפתחות אבל לא את הקוד, עשה לי איכס.

    בסוף ההרצאה, כשנתתי זמן לשאלות, שאלה אחת המאזינות שלי: אז מה זה בעצם ה"פטיש 5" הזה שאת מדברת עליו כשאת אומרת ששברת את

    מכירים את אלה שהיו בטוחים שכשהם יהיו גדולים הם יהיו מאלפי אריות באפריקה? יחיו בתוך נופים אקזוטיים, מוקפים בחיות מסעירות ובאנשים יפים ואמיצים?

  התקופה הזו בשנה שיופיטר בנסיגה, הכל קורס לך, שום דבר לא מסתדר ועוד ועוד בעיות צצות ודורשות את המעורבות שלך, את הזמן שלך, לפעמים

בכל התמונות שלי מכיתה ז' (ששש… איך את מדברת?) אני נראית נורא מלנכולית, שלא לומר זעופה. לא, זה לא בגלל גיל ההתבגרות. גם לא בגלל

ככה אמרתי בביטחון מלא ושעתיים אחר כך הלכתי לאיבוד. איבוד, מתברר, זה כפר בשם Wurmlos בפרברי ציריך. ערב לפני החזרה הביתה, עליתי על רכבת ב-

על הקשר שבין לשמור סוד לבין לקבל טיפול הכרחי, להשתקם, להחלים. עשו לך, שתו לך, קרה לך, אכלת אותה. אתה בטוח שפישלת ושזו אשמתך. או

  משהו נפלא עומד להתרחש! חברה אנונימית ויקרה מאוד שלי, את אומרת שאת זקוקה למשהו חדש לצפות לו. משהו טוב. ואני חושבת לעצמי וואלה, הייתה

ב- 21 בינואר בכל שנה, כבר 9 שנים ברציפות, אני חוגגת לעצמי יום הולדת. נכון, מהבחינה הכרונולוגית הרשמית, הייתי אז בת 44 וחצי, אבל ביום

אז מה יהיה? לא יהיה כלום. כלומר, לא יקרה כלום אם לא תגרום לזה לקרות. אם תגלה פתאום שאתה מטוס קרב, כמוני, כמו מעטים נוספים,

  שלום [[שם]], אוי וי, אין לי ממה לסבול. מה יהיה? איזו מין פולנייה אני אם כל הזמן רק טוב לי? פולנייה מקולקלת? לפני דקה

אחד מגיע לרופא שיניים, מתיישב על הכסא וברגע שהרופא נכנס לו לפה הוא  תופס לו בביצים ואומר: דוקטור, אנחנו לא נכאיב זה לזה, נכון?…  

החיים שלי עד גיל 45 היו מחורבנים למדי. נכון, היה לי עסק מצליח, ילד מבטיח, בעל מרוויח וחיי חברה מקיר לקיר. אבל החיים היו עצובים,

לפני חודש השתתפתי בכנס של בעלי עסקים. הכנס, שהיה סוג של סדנת למידה אקטיבית היה מעניין ומועיל, אבל לא על זה התכוונתי לספר לך היום.